לא ייאמן שהמחצית כבר מאחורינו. רגע לפני ימי הורים ומשובים, זה הזמן לעצור ולשאול: האם ה“כל הכבוד” שלנו באמת מחזק את הילדים, או רק גורם להם לחפש אישור?
במקום "כל הכבוד!": 3 דרכים אמיתיות לעודד את הילד/ה שלך!
כולנו רוצים לעודד את ילדינו, אבל "כל הכבוד!" הוא שבח שיפוטי שעלול ליצור יותר נזק מתועלת. במקום לבנות ביטחון, הוא יוצר תלות בנו, גונב את ההנאה הטבעית ומפחית עניין. המטרה שלנו היא אהבה ותמיכה לא מותנית.
3 הבעיות המרכזיות של השבח:
- יוצר תלות וצורך באישור: במקום לפתח שיפוט עצמי, הילד/ה לומד/ת למדוד את ערכו/ה לפי החיוך והאישור שלנו. הוא/היא מתחיל/ה לחפש בקביעות את האישור החיצוני שלנו.
- מפחית עניין והנאה: המטרה הופכת לקבלת החיזוק, והילד/ה מאבד/ת עניין בפעילות עצמה, בין אם זו קריאה, ציור או נדיבות.
- עלול להיות מניפולציה: שבח הוא דרך קצרה וקלה "לחזק" התנהגות שנוחה לנו (למשל, לשבת בשקט), ופחות קשור לצרכים הרגשיים של הילד/ה.
3 האלטרנטיבות העוצמתיות – מה לומר במקום?
במקום לומר לילד/ה כיצד להרגיש, תארו את מה שאתם רואים או שאלו שאלות:
- אמרו מה שאתם רואים (תיאור ללא שיפוט): תיאור פשוט של העובדות משדר ששמתם לב ומאפשר לילד/ה להתגאות בעצמו/ה.
דוגמה: "נעלת את הנעליים בעצמך!". או "וואו, השתמשת היום בהמון סגול בציור". - הפנו את תשומת הלב לאחר: אם מדובר במעשה נדיב, התמקדו בהשפעה של המעשה על הסביבה, במקום על התחושה שלכם כמבוגרים.
דוגמה: "תסתכל/י על הפנים של עלמה, נראה שהיא מאוד שמחה שנתת לה מהחטיף שלך". - שאלו יותר, דברו פחות: שאלה מעודדת את הילד/ה להתעניין ולחקור את הפעולה שלו/ה.
דוגמה: "מה היה הכי קשה לצייר?" או "מה אתה/את הכי אוהב/ת בזה?".
המטרה שלנו היא לעזור לילדים שלנו להיות נלהבים לגבי הדברים שהם עושים לשם עצמם, ולא כדי לקבל אישור מאיתנו.
בפעם הבאה שאתם רואים מעשה מרשים, איזה משפט תיאורי או שאלה תבחרו להגיד במקום "כל הכבוד!"?
